עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
אני פשוט בת אדם.
אולי אפילו פחות מזה.
ואני לא יודעת.
חברים
doctor HRainMandyThelseTigerLilyme-***
No oneתיאוZippersסתיוBlack angelA.m.
a friendBlackChamomileשאריות של החייםג'ולשקדDaniel .
my nicknameRean Cohen
נושאים
you bleed just to know

And you can't fight the tears that ain't coming
Or the moment of truth in your lies
When everything feels like the movies
Yeah, you bleed just to know you're alive

.....

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון
דברים שאפשר בלעדיהם
אבל נעים יותר איתם
- רונה קינן
BE DIFFERENT

"כמעט כל התנהגות שטותית עולה
מחיקוי אלה שאנחנו לא יכולים להידמות להם"
- סמואל ג'קסון

הסיפור העצוב של כל אחד מאיתנו

23/12/2014 19:37
alice
מישהו חסר
מכירים (אולי לא) את זה שאתם מנסים לשחק אותה בוכים או רוצים להראות שאתם יכולים להזיל דמעות ואז יש כמה שיטות לעשות את זה.... כאילו יא את אלה שמנסים להסתכל על השמש או לא למצמץ והחרא הזה ויש את אלה שמנסים לחשוב על משהו עצוב כמו כלבלבים נדרסים או משהו כזה... נכון לכל אחד יש את הסיפור העצוב הזה שעליו הוא חושב... מה שלכם? שלי מזעזע...קולע בול למטרה כשהייתי בת 12 היה לי מין מנהג משונה כזה ללכת לחדר הדואר עם החברות שלי אחרי הלימודים ולפני ארוחת הצהריים (אני קיבוצניקית ויש לנו את החדר אוכל ומתחתיו את התאי דואר...) בגלל ששני המקומות האלה הם מקומות ציבוריים אז יש שם גם הרבה לוחות של מודעות.. בכל מקרה זה היה יום שישי ירדנו מהאוטובוס והתקדמנו לתאי דואר נכנסנו פנימה ואני הלכתי לבדוק את הדואר של המשפחה שלי.. התא הראשון בשורה הראשונה בצד הכי שמאלי כי הם משפחה שלנו היה הראשון באותיות בכל הקיבוץ... נכנסתי פנימה בדקתי את הדואר (התא היה ריק מלבד מכתב אחד שמוען לאבא שלי) והתחלתי לעשות את דרכי החוצה ... חלפתי על פני לוח מודעות... מבלי ממש לשים לב... הייתה שם מודעת אבל (כמו תמיד. יש בקיבוץ הרבה זקנים) אבל לרגע השם נראה לי מוכר. חזרתי אחורה וקראתי את השם... הוא היה כתוב בדיו שחורה בכתב עבה וחד (כמו מין סכין שפים כזאת) ממש נבהלתי שראיתי את השם. החברות שלי שהתקדמו בינתיים קראו לי, אמרתי להם שאני צריכה ללכת רגע הביתה, לא סיפרתי להם. יצאתי מחדר תאי הדואר והתחלתי ללכת מהר, ויותר מהר ממש רצתי עד שהגעתי הביתה. פתחתי את הדלת והתחלתי לבכות בטירוף רצתי לקומה התחתונה שלפתי את הטלפון שבקושי משתמשים בו בבית שלי והתקשרתי לאמא. אני זוכרת איך השיחה התחילה... ״אמא את בסדר???״ בכיתי ממש חזק שאמרתי את זה אבל עדיין היא הבינה. אני לא זוכרת מה הייתה התשובה שלה. אבל אני זוכרת שהחלטנו שהשבעה תהיה בבית שלנו ולא בבית של סבא וסבתא. פשוט כי שלנו גדול יותר. והרבה אנשים באו, ולא היה לי אכפת. אין לי הרבה זיכרונות מסבא. זה מאוד מוזר מכיוון שנפטר שהייתי בת 12. אבל הוא היה בבית אבות מאז שהייתי צעירה מאוד. אין לי הרבה זכרונות אבל את היום שישי ההוא אני לא אשכח. וכל פעם שאני עוברת בתאי הדואר לקחת את הדואר שלי, כל כך הרבה זמן אחרי, אני עדיין מעיפה מבט מפוחד בלוח מודעות שעל הקיר מימין, מפחדת לגלות מישהו חסר.
Meshiשאריות של החיים
שאריות של החיים
23/12/2014 23:27
כשאני רוצה לבכות אני צריכה רק לחשוב, לא יותר מזה...
ואובדן היא תחושה ככ קשה. אני זוכרת שאיבדתי מישהו קרוב אליי
ובמשך שבועות המודעת אבל התנוססה ברחובות וראיתי אותה בכל מקום. כל פעם שעברתי לידה רציתי לקרוע אותה ולצרוח. 'זה לא יכול להיות! היא לא יכולה למות!' אבל עבר זמן. הכאב כבר לא אותו דבר.
אבל יש שם חור. שאף אחד לא ימלא...
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
בדידות

בדידות זה כשאתה עומד בחדר מלא בכל האנשים שבחייך וחבריך הקרובים
אבל עדיין מרגיש לגמרי לבד.
- רק אני
בימים קשים יותר .
זה ישאיר צלקת
הפגמים והליקויים בנפש הם כמו פצעים בגוף
גם אחרי כל הטיפולים ניתנו כדי לרפא אותם
עדיין תישאר צלקת
- פרנסיס לה רושפקלאוד
(סופר צרפתי)
shame on you

"היסוד לבושה הוא לא איזה טעות אישית שלנו,
אבל ההשפלה הנראת על ידי כולם"
- מולאון קונדרה
פרנסיס לה רושפקלאוד

" אנחנו כל כל רגילים להתחפש לאחרים
שבסוף אנחנו מתחפשים לעצמנו"